עדנה פרס שיווקה את "לב גנים" מהיום הראשון,
גידלה בו את שתי בנותיה,
שיכנה בו את אביה עד גיל 100,
הכירה בו את בן זוגה השני ובסופו של דבר עברה לבית לגור איתו.
4 מעגלי חיים סביב בית אחד מיוחד.
בפעם הראשונה שעדנה פרס עלתה לקומה החמישית של "לב גנים", היא עשתה זאת עם קסדת מגן על הראש. זה היה ה-1 באפריל 1996, ושום דבר בו לא היה מתיחה. זו היתה תחילתה של שליחות בת שלושה עשורים.
"הבניין בן 80 הדירות היה בשלבי גמר בנייה", היא משחזרת. "המעליות עוד היו עטופות בניילונים. עלינו עם קסדות לדירה לדוגמה, והתחלנו לשווק".
ומה בדיוק היה צריך לשווק?
באמצע שנות ה-90 המושג "דיור מוגן" כמעט לא היה קיים בישראל. "אנשים לא ידעו להבדיל בין דיור מוגן לבית אבות", אומרת פרס, ילידת 1942.
"חרשנו מועדוני גמלאים, העברנו הרצאות, הקמנו דוכנים בתערוכות. נסענו עד בתי המלון בים המלח יחד עם ישראל ברון ז"ל, אביו של גבי ברון מבעלי הבית, רק כדי לשבת מול אנשים פנים אל פנים ולהסביר שיש דבר כזה – לחיות עצמאי, בגיל השלישי, בלי לוותר על כלום".
"אבל זה בית אבות. את נשמעת צעירה!"
כדי לחסוך את הנסיעות היומיומיות מרחובות, עשתה עדנה מהלך שאיש לא עשה לפניה: עברה לגור בתוך הבית – עם שתי בנותיה, שתיהן קצינות בצה"ל.
"בבוקר הייתי יורדת למשרד השיווק, הבנות היו יוצאות לבסיסים, ובערב נפגשנו בדירה בקומה השמינית שצפתה לים", היא מחייכת. "פעם הבת הצעירה הזמינה פיצה. השליח שאל בטלפון בפליאה: 'אבל זה דיור מוגן, מה את גרה שם? את נשמעת צעירה!'. אירחנו כאן חגים וליל הסדר. הבית הזה שקק חיים צעירים".
השגריר הכי טוב של המקום היה בן 94
כשאביה הגיע לגיל 94 והתקשה להתגורר לבדו, היא הביאה אותו הביתה – ל"לב גנים".
"אבא נכנס לפה עצמאי לגמרי ונהנה מכל רגע עד גיל 100", היא מספרת. "שלחתי אותו לחוג ציור. הוא מעולם לא החזיק מכחול לפני כן, והוא פרח. כשהגיעו מתעניינים לראות דירה, הייתי לוקחת אותם אליו – שיראו איך נראים החיים האמיתיים כאן".
הוא השאיר אחריו אמרות כנף שמצוטטות בבית עד היום: "החיים מתחילים רק בגיל 70, אחרי 70 הכל יסתדר". וכששמע על מישהו שנפטר, נהג לומר לה: "עדנה, את לא עובדת בבית יולדות".
קלנועיות בעדלאידע
ב-2007 עברה השרביט הניהולית ליוסי קפלן. "הגיע מנהל צעיר, נמרץ וחכם, שהביא איתו תפיסה שאין אצלנו דבר כזה 'אי אפשר'", אומרת עדנה.
"היינו יוצאים עם הדיירים והקלנועיות לעדלאידע ברחובות נתניה, מציבים כיסאות מתקפלים למנוחה בדרך, וממשיכים בצהלה למסיבת פורים".
אהבה פרק ב'
בין הקירות האלה מצאה עדנה גם את אהבת חייה בפרק ב':
דרך דודתו של אחד הדיירים הכירה את אודי ז"ל. השניים יצאו יחד לגמלאות, טיילו בעולם – ואז החליטו לחזור. הפעם כדיירים.
"אמא, תמיד אמרת"
"הבת שלי, שגרה איתי פה כחיילת, אמרה לי: 'אמא, תמיד אמרת שצריך להיכנס לדיור מוגן כשאתם עדיין עומדים על שתי הרגליים ויכולים ליהנות מהחיים'. ראיתי פרסום על הבית, הרמתי טלפון במוצאי שבת, והשאר היסטוריה".
היום עדנה מתגוררת בדירת שלושה חדרים מוארת. "להיות דיירת זו חוויה אחרת לגמרי", היא אומרת. "אנחנו 'סבתות בג'ינס' – עצמאיות, פעילות, סדר היום שלי מלא מבוקר עד ערב. הנכדים באים ומרגישים בבית, ואפילו חיות המחמד מתקבלות כאן בברכה".
ולא רק בשגרה:, היא מוסיפה: "עברנו כאן את הקורונה ואת חרבות ברזל. כשיש אזעקה באמצע הלילה, יורדים לממ"ק ויודעים שהצוות עוטף אותך. לא הייתי רוצה לעבור את זה לבד בשום אופן".
אחרי 30 שנה
כיום, כשלב גנים חוגג 30 שנה להיווסדו, וכשבבית עדיין מתגוררים שלושה דיירים ותיקים שעדנה עצמה קלטה ושיווקה להם את דירתם בימיו הראשונים של המקום, עדנה מתרגשת ממעגלי חייה שנסגרים:
"הייתי כאן אשת שיווק ותרבות, הייתי 'אמא של' החיילות שגרו בבית, הייתי 'הבת של' דייר בן 100, הכרתי כאן את בן זוגי, וחזרתי לכאן כדיירת", היא מסכמת.
"אם תשאלו אותי מה זה לב גנים? זה בית ומשפחה. סגרתי פה את כל המעגלים האפשריים של החיים".❤️
